טרנסג'נדרים בשוק העבודה

מסקר שערכה הנציבות לשוויון הזדמנויות בשנת 2016 עלה כי רק 32% מהאנשים הטרנסג'נדרים מועסקים נכון לאותה שנה וש-84% מהטרנסג'נדרים משתכרים הרבה מתחת לממוצע. הנתונים האלה אולי מפתיעים את רוב האנשים, וחלק אפילו לא יאמינו, אבל בקהילה הטרנסית יודעים לספר על ראיונות עבודה שכללו שאלות מטרידות, הערות מיניות, מעסיקים שחוששים שאדם טרנסג'נדר בעסק יהיה "לא ייצוגי", מגדור לא נכון באופן סדרתי (לדוגמה, כשמדברים בזכר לאישה טרנסית או בנקבה לגבר טרנס) ואפילו איסורים על לבוש ואיפור לפי המגדר האמיתי של האדם הטרנסג'נדר.יום בקהילה הטרנסית מדברים גם על "מעגל הדחיקה" שמוביל נשים טרנסיות לזנות, המעגל הזה מורכב מעלות הניתוחים הדרושים להרבה נשים טרנסיות על מנת להרגיש סביר, אפליה בשוק התעסוקה ואלימות מגדרית מהמשפחה ומהחברה שמביאה טרנסיות צעירות רבות, ללא מקצוע וללא השכלה לעסוק בזנות על מנת להשתכר בצורה הוגנת.
עבור אנשים טרנסג'נדרים רבים החוויה של יציאה לעבודה היא חוויה טראומטית במיוחד, בטח שבשלבים הראשונים של התהליך, כשגם ככה המצב הרגשי לרוב מעורער ולא יציב ויש הרבה יותר אפליה ויחס משפיל. הטראומה של היציאה לעבודה מובילה אנשים טרנסג'נדרים רבים להסתמך על גופים ממשלתיים כמו ביטוח לאומי במקום להיות חברים אחראיים ומועילים בחברה, כך שמעבר לזה שאנחנו כחברה לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד בצד ולראות אנשים חווים אפליה רק בגלל המגדר שלהם, יש גם אינטרנס כלכלי למדינה לתמוך באפליה מתקנת של אנשים טרנסג'נדרים, עם דגש על נשים טרנסיות (על מנת להפחית גם את שיעורי הזנות והשימוש בסמים קשים, שמשפיעים על החברה ככלל)
עובדת טרנסית בדיגי מספרת על ראיון עבודה שהיה לה לפני מספר שנים בבית קפה, שנחשב למקום מתקדם וליברלי בלב תל אביב:

"הגעתי לראיון וכבר מהרגע הראשון היה לי ברור שכשהבעלים של בית הקפה ראה שאני טרנסית הוא החליט שהוא לא רוצה להעסיק אותי. 20 דקות של ראיון עברו עד שהוא בכלל שאל אותי על ניסיון, שעות, שכר וכו'. ב-20 הדקות הראשונות היו לו המון שאלות על הגוף שלי, איזה תהליכים כירוגיים עברתי או לא עברתי, אם אני נמשכת לגברים או לנשים ועוד שאלות לא הולמות. אחרי שהשביע את הסקרנות שלו היה לו חשוב להבהיר לי שהוא לא יגן עליי אם לקוחות "מבוגרים" להגדרתו, לא יהיו מרוצים מזה שאני עובדת במקום. יצאתי מהראיון עם תחושה מגעילה של הטרדה וחדירה לפרטיות, אין ספק שזה נותר אצלי כטראומה, לא בגלל שהיה לי ראיון אחד כזה, אלא שבשנים הראשונות לתהליך שלי כל ראיון עבודה נראה ככה."

לסיכום, אנחנו בדיגי מאמינים שכולנו בני אדם, לא משנה מה המגדר, הנטייה המינית או המוגבלות שלנו. בסופו של דבר לכולנו יש מגבלות שחוסמות אותנו וכולנו יכולים להגיע לכל דבר שנרצה כל עוד יש לנו את המוטיבציה ואת הסביבה הנכונה והמעצימה.
לנו כחברה יש אחריות לדאוג לזה שכל אדם ימצה את מלוא הפוטנציאל שלו ויזכה לחיים מלאים ומספקים.